רשימת קראוס
משה קראוס ז"ל הציל עשרות אלפי יהודים בהונגריה אחרי הכיבוש הנאצי, כשהעניק להם תעודות חסות מזויפות
|
ב־1986 נפטר בירושלים אדם בן 78 ושמו משה קראוס. אתם לא מכירים את השם. הוא לא מונצח בדר כלשהי. אין רחובות על שמו. אין אפילו ערך על שמו באנציקלופדיה של השואה. אבל מדובר במי שעמד מאחורי מבצע ההצלה הגדול ביותר של יהודים בשואה, בקנה מידה ענקי. התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר הצליח, בתושייתו ובאומץ ליבו, להציל 1,200 יהודים; קראוס הציל עשרות אלפים. החוקרים חלוקים לגבי המספר המדויק, אבל האומדן הממעיט ביותר מדבר על 40 אלף נפש, והגבוה - על 100 אלף יהודים, שניצלו מציפורני הנאצים בהונגריה בזכות האיש הנועז הזה.
השנה היא 1944. הנאצים מגבירים את קצב השילוחים, במטרה לסיים במהירות את השמדת יהודי הונגריה. מפעל זכוכית ענק ברחוב ודאס 29 בבודפשט הופך למתחם אקס־טריטוריאלי מוגן, בחסות דיפלומטית שוויצרית. כ־3,000 יהודים מצטופפים בתוכו, ולא יוצאים ממנו במשך שלושה חודשים תמימים.
עוד ועוד בתים בבודפשט הופכים למעין מתחמי שגרירות, שאליהם לא יכולים הגרמנים והשלטונות ההונגריים משתפי הפעולה להיכנס, ומאכלסים עשרות אלפי יהודים. השגרירות השוויצרית מעניקה ל־40 אלף יהודים תעודות חסות, כנתינים זרים של ממשלת שווייץ, ועוד עשרות אלפי תעודות מזויפות, כשהשוויצרים מעלימים עין. צעירים יהודים עזי לב, מחופשים לקצינים נאצים, מסתובבים ברחובות ומחלקים תעודות חסות ליהודים. על הכל מנצח קראוס.
בין ניצולי "בית הזכוכית" אפשר לציין את אברהם גולדרייך, מראשוני הנווטים בחיל האוויר; הצייר שמוליק כץ ("דירה להשכיר"), שגם אייר את זיכרונותיו מבית הזכוכית; פרנק לואי, פילנתרופ יהודי־אוסטרלי; ומשה שקדי, אביו של האלוף אליעזר שקדי. "אבא שלי חי בזכות 'בית הזכוכית'", אומר האלוף שקדי, "הוריו וכל אחיו הושמדו. המסר החשוב הוא שלא רק נוצרים הצילו יהודים בשואה, אלא גם יהודים הצליחו להציל רבבות".
פרשת בית הזכוכית היא אחת הפרשות המרתקות בשואת יהודי אירופה, וכמו מחוללה, קראוס - גם היא חמקה מתשומת לב ציבורית ולא זכתה להכרה. בימים אלה נפתח במוזיאון "בית העדות" בניר גלים שליד אשדוד שחזור של בית הזכוכית, בניסיון לתקן את העוול ההיסטורי. סיפור נשכח שמתקלף מאלמוניותו דווקא ביוזמת מנהל המוזיאון, אריאל בריח, שהוריו ילידי תוניס: "במכוני שואה אחרים היו שהרימו גבה איך מזרחי מנהל מכון שואה, אבל השואה היא אירוע כלל־יהודי, ואני יהודי".
שואת יהודי הונגריה החלה הרבה אחרי שעשן הכבשנים כבר מילא את שמי אירופה. כ־20 אלף יהודים, שהצליחו לברוח מאימת הנאצים במדינות הכבושות, מצאו מקלט בבודפשט, שנחשבה מקום בטוח.
|
אבל במארס 1944, לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, החלו יהודים מערי השדה במדינה להישלח למחנות ההשמדה בפולין. בתוך שמונה שבועות נשלחו להשמדה חצי מיליון יהודים הונגרים מהפריפריה, בקצב של 12 אלף ביום. קהילות שלמות הושמדו בזו אחר זו.
באפריל 1944 ברחו שני אסירים יהודים סלובקים ממחנה אושוויץ. השניים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, נפגשו עם ראש "מרכז היהודים" בסלובקיה, אוסקר קרננסקי, ומסרו לו מידע רב על הנעשה במחנה. קרננסקי העלה את דבריהם על הכתב בדו"ח שנפרש על פני 32 עמודים ("דו"ח אושוויץ"), ושסיפק לראשונה מידע מדויק על דרכי ההשמדה והיקפיה. ורבה ווצלר סיפרו כי עד לאותה עת נרצחו באושוויץ כ־1.75 מיליון בני אדם, וכי במחנה נערכים לקלוט את 800 אלף יהודי הונגריה לצורך השמדתם.
בסוף חודש מאי הגיע הדו"ח לידיו של משה (מיקלוש) קראוס, איש הפועל המזרחי שהיה מראשי התנועה הציונית בהונגריה ומנהל המשרד הארץ־ישראלי בבודפשט. הוא הוסיף לדו"ח אושוויץ דו"ח שהכין בעצמו על גירושם והשמדתם של היהודים בערי השדה בהונגריה, ובו פירוט המגורשים מכל עיר ומחוז, והפך עולמות כדי להפיץ את שני הדו"חות.
המסמכים הגיעו אל שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, ואל כל האישים הפוליטיים החשובים בהונגריה. סוכנות עיתונים בינלאומית הפיצה אותם והם חוללו בשווייץ סערה עצומה: דעת הקהל שם עוררה לחץ בינלאומי כבד על הורטי. מחאות נשלחו לבודפשט מהאפיפיור, מנשיא ארה"ב רוזוולט, מראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל, וממלך שבדיה גוסטב החמישי. רוזוולט שלח להורטי מכתב מאיים: "אני סומך לא רק על שיקולים הומניטריים, אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו של אף אחת מהמדינות התרבותיות, אלא אם המשלוחים יופסקו מיידית". הורטי הפסיק את הגירוש.
מחודש יולי ועד חודש אוקטובר, "תקופת ההפוגה" עד להדחת הורטי ועלייתה לשלטון של המפלגה הפרו־נאצית "צלב החץ", התרוצץ קראוס כדי להכליל כמה שיותר יהודים בתרגיל המתמטי שביצע, בסיוע השוויצרים. איך הצליחו להעלים מתחת לעיני הנאצים עשרות אלפי יהודים? לפני הכל זו היתה להטוטנות ביורוקרטית במספרים גדולים.
סרטיפיקט לארץ ישראל היה אז מעין תעודת הגנה. מי שהחזיק בתעודת עלייה נחשב לאזרח בריטי תושב פלשתינה, שמוגן על ידי הצירות השוויצרית, מכיוון ששווייץ ייצגה את האינטרסים הדיפלומטיים של בריטניה בהונגריה. בסוף 1943 הכירה משטרת הזרים ההונגרית בקיומם של 1,500 סרטיפיקטים כאלו.
קראוס ופקידי המשרד הארץ־ישראלי פנו לקארל לוּץ, קונסול בצירות שווייץ בבודפשט ומנהל המחלקה לאינטרסים זרים, שייצגה גם את בריטניה. לוץ אהד את העניין היהודי עוד מתקופת שירותו בקונסוליה השוויצרית ביפו. הוא וקראוס הגו רעיון להפוך את 1,500 הסרטיפיקטים האישיים ל־1,500 סרטיפיקטים משפחתיים, וכך נכללו באישורים גם בני המשפחות של 1,500 היהודים - ובסך הכל 7,800 איש.
חודש וחצי לאחר הכיבוש הנאצי, כשהקמת הגטאות בערי השדה היתה בשיאה, עשו קראוס ולוץ, בשיתוף פקידים אנטי־נאצים במשרד החוץ ההונגרי, מניפולציה נוספת: הם שוב הפכו את 7,800 הסרטיפיקטים האישיים למשפחתיים. כך הגיעו לאפשרות הצלה של 40 אלף איש, שקיבלו אישורי עלייה לארץ ישראל מטעם שווייץ. הצלב האדום הבינלאומי, בריטניה ושווייץ הכירו ב־40 אלף כמספר מוסכם; הנאצים הכירו באופן רשמי ב־7,800 בלבד, וקראוס המשיך במאמציו להשיג את הסכמתם ל־40 אלף.
"ההמתנה (לתשובה) נמשכה הרבה זמן, ולא ידענו את הסיבה", כתב קראוס במאמר שפורסם בספר "בגלוי ובמחתרת" (בהוצאת "בית העדות"). "עד שנודע לנו דבר מוזר מאוד: מישהו הודיע לצירות הגרמנית שמדובר ב־7,800 יחידים, ולא משפחות. האיש הזה היה אחד מתוכנו, ד"ר קסטנר".
לוץ העניק לבעלי הסרטיפיקטים כתבי חסות ("שוץ־פאסים"), ובכך העניק ליהודים מעמד של נתינים זרים. בכתבי החסות שהוציאה נציגות שווייץ בבודפשט ליהודים נכתב כי "המחלקה לאינטרסים זרים של השגרירות השוויצרית מאשרת בזה כי פלוני אלמוני מופיע בדרכון קולקטיבי שוויצרי, ויש לראות בו אדם בעל דרכון בר תוקף". בדרכון הקולקטיבי הופיעו עשרות אלפי שמות. כדי להסתיר את מעשה הרמייה, מיספר לוץ את כתבי החסות בטווח מספרי ה־7,800, שכבר אושרו על ידי השלטונות.
500 עובדי בית הזכוכית, שטיפלו בכל התעודות הללו, הפכו לעובדי השגרירות, שנהנו מכל הזכויות הקונסולריות: הם היו משוחררים מחובת הטלאי הצהוב וחלקם אף יכלו להשתמש בכלי הרכב של השגרירות ובטלפון הדיפלומטי כחלק מ"עבודתם הקונסולרית". קראוס עצמו נסע ברכב עם דגל שוויצרי ונהג שוויצרי.
גודלה של הנציגות השוויצרית בבודפשט לא איפשר לה להתמודד עם מבצע בסדר גודל כזה. ארתור וייס, בעליו היהודי של מפעל זכוכית, נתן לקראוס את מפתחות בית המלאכה הענק שלו, וקארל לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שוויצרית, כשדגל שווייץ מתנוסס בכניסה לבניין. חזית הבניין היתה מצופה בזגוגיות ענק, טכניקה שנחשבת היום לשכיחה, אך בשנות הארבעים של המאה הקודמת היתה בגדר בשורה חדשנית. "בחרתי בבית הזכוכית מכיוון שחששתי שיבואו עוד צרות רבות, וידעתי שהבניין יוכל להכיל הרבה יהודים בעת הצורך", כתב קראוס לימים.
|
באוקטובר 1944 מודח שליט הונגריה, ומפלגת "צלב החץ" הפרו־נאצית תופסת את השלטון. גטו מוקם בבודפשט, וכל היהודים בני 16 עד 40 - למעט נתינים זרים - נדרשים להתייצב במחנות עבודה. הרדיו הממלכתי של הונגריה מודיע שלוש פעמים ביום כי המחזיקים תעודת חסות שוויצרית משוחררים מגיוס ויכולים לנוע באופן חופשי במשך כל שעות היום (על היהודים נאסר לצאת מבתיהם אלא לשעתיים).
על פתח בית הזכוכית צובאים אלפי יהודים בבקשה לקבל תעודת חסות. בין הבאים לקבל תעודות היו יהודים ששירתו בגדודי העבודה, ועמדו לעבור את הגבול לגרמניה. בתמונה מהעת ההיא, שצולמה בידי צלם אנונימי, נראים המוני אדם מצטופפים ליד הדלתות, מושיטים ידיים.
לוץ וקראוס מגבירים את קצב ההצלה. מעבר ל־40 אלף תעודות החסות, זוכים עוד עשרות אלפים לתעודות חסות מזויפות, שמודפסות בבית הזכוכית ומחוצה לו על נייר שנגנב מהדפוס שהנפיק את התעודות עבור השוויצרים. התעודות מעניקות לנושאיהן ביטחון אישי, אולם במקרים אחדים טוענים השלטונות כי מדובר בזיוף, ומחזיקיהן נשלחים למחנות ההשמדה.
כשאייכמן ואנשי האס.אס דורשים לרכז את היהודים בגטו של בודפשט לקראת שילוחם למחנות ההשמדה, פונה קראוס לקארל לוץ ומבקש ממנו לרכוש עוד בתים במעמד אקס טריטוריאלי. לוץ רוכש 76 בתים בבודפשט, פורש עליהם חסות שוויצרית ומעביר אליהם את רבבות היהודים שמחזיקים בתעודות החסות. הבתים הללו נחשבים טריטוריה שוויצרית לכל דבר, ויושביהם מוגנים מפני גירוש למחנות השמדה או גיוס למחנות עבודה. הצלב האדום מעביר להם ציוד ומזון בסיסי.
שיטת הפעולה הנועזת של לוץ מאומצת על ידי דיפלומטים נוספים ממדינות ניטרליות. הדיפלומט השבדי ראול ולנברג הופך 28 בתים בבודפשט לטריטוריה שבדית, ומרכז בהם 4,500 יהודים. צירויות ספרד, פורטוגל ומדינת הוותיקן מגיעות גם הן להסדר דומה עם הממשל ההונגרי: ספרד מקבלת אישור להעניק ליהודים 1,500 תעודות חסות, פורטוגל 700, והוותיקן - 3,000. על הבתים נקבעים שלטים: "בית זה נמצא תחת חסות הצירות, הכניסה לזרים אסורה". כל הבתים המוגנים בידי הצירויות הבינלאומיות מוכרזים כ"גטו הבינלאומי".
כדי לאכסן את אלפי היהודים רוכש קראוס, בשם הצירוּת השוויצרית, בית חרושת לטקסטיל ושוכר גם את בית התאחדות הכדורגל, הגובל בקיר משותף עם בית הזכוכית. לבית הזכוכית עצמו נדחקים כ־3,000 איש, והם אינם מעזים לצאת ממנו. הם ישנים ראש לצד ראש במרתפים, במסדרונות, על שולחנות המלאכה, בעליית הגג. בלילות שבת עורכים קידוש משותף.
חניכי תנועות הנוער הציוניות הופכים לעוזריו של קראוס. פנחס רוזנבאום, צעיר יהודי הונגרי ששוהה בבית הזכוכית, מצליח להשיג מדים של "צלב החץ" ויוצא לרחובות מחופש מדי יום, לחלק עשרות שוץ־פאסים ליהודים. טובה זינגר, ילדה בת 12, יוצאת מבית הזכוכית מצוידת בתעודות מזויפות של נוצרייה ומעבירה ילדים יתומים מהגטו אל בתי הילדים של הצלב האדום.
מאיר פרידמן, מניצולי בית הזכוכית, שלימים נישא לוורה (ציפורה), גם היא ניצולת המקום, נזכר כיצד הלכה וגברה התעוזה של מחלקי התעודות. "ד"ר שנדור אונגר, אחד העסקנים הציונים, לקח את האוטו של השגרירות וליווה את מצעד המוות בכביש בודפשט־וינה. מי שהצליח להגיד את שמו - הדפיסו לו מייד תעודה במקום, במכונית, מילאו לו את הטופס ונתנו לו ביד. בתשעים אחוז מהמקרים, ההונגרים נאלצו לכבד את זה. מכונית נוספת שליוותה את השיירה החזירה את האנשים עם התעודות לבודפשט".
|
בנובמבר 1944 מתחילה השמדה שיטתית של היהודים שנותרו מחוץ לבתים המוגנים. צעדות מוות לכיוון הגבול האוסטרי מובילות בכל יום 2,000 יהודים אל מותם, בקור מקפיא. קראוס ולוץ מתלבטים אם להמשיך בהנפקת שוץ־פאסים - שהרי אם יוחתמו יותר אישורים מהמכסה, התרגיל ייחשף - או להסתפק בעשרות האלפים שכבר הונפקו, ולא לסכן את מפעל ההצלה כולו. הם מחליטים להמשיך.
לילות שלמים יושבים במשרדי הצירות השוויצרית פקידים וחברי תנועות הנוער ומחתימים תעודות. אנשיו של קראוס ואנשי הצירות השבדית והצירות השוויצרית יוצאים לחלק את המסמכים מצילי החיים, כשהדיו שעליהם עוד רטוב. הם מגיעים אל צעדות המוות ומחלקים שוץ־פאסים. ההונגרים נאלצים לכבד את התעודות ומשחררים בכל פעם קבוצת אנשים נוספת.
במחנה האיסוף בודה מחלקים תעודות חסות מדי יום. "לא היה הבדל למי חילקו", מספרת חוקרת השואה ד"ר איילה נדיבי, "צעירים ומבוגרים, גברים ונשים - נתנו למי שרק היה אפשר".
לפי כתביו של קראוס עצמו, אל הבתים המוגנים נכנסו 60 עד 70 אלף בני אדם. "נתברר שלגטו הגיעו רק 32 אלף יהודים, בעוד מספר היהודים בבודפשט היה אז כ־150 אלף", כתב משה קראוס במאמר לאחר המלחמה. "במצב זה החליטו השלטונות לחפש את היהודים החסרים".
ההתקפות על היהודים הנותרים מתגברות. הנאצים מתחילים להוביל יהודים אל נהר הדנובה, במסגרת מה שיכונה "הדנובה האדומה": היהודים מובלים לנהר, מופשטים מבגדיהם ונורים למוות. גופותיהם מושלכות אל הנהר. על גדות הנהר נותרים אלפי זוגות נעליים.
אנשי "צלב החץ" מנסים כמה פעמים לפרוץ למתחם בית הזכוכית ולבתים המוגנים, באמתלה של חיפוש אחר בעלי תעודות מזויפות. הם נסוגים לאחר התערבות של לוץ, שמשתמש במטרייה הדיפלומטית של הבניין.
מאיר פרידמן היה בן 18 כשהגיע לבית הזכוכית. באביב 1944 ברחו הוא ומשפחתו מהעיירה מישקולץ שבצפון הונגריה אל בודפשט.
"הציר לוץ היה חסיד אומות עולם אמיתי. הרי היה צריך להיות עיוור כדי לא לראות את התרגיל שקראוס ותנועות הנוער הציוניות עשו, ולוץ עשה את עצמו כאילו אינו יודע.
"נס מן השמיים כיצד נכנסו לבניין 3,000 איש. התנאים לא היו טובים, אבל זו היתה שואה דה־לוקס לעומת מה שאחרים בחוץ עברו. גרתי בנישה שבין המשרד לקומה העליונה, עם עוד כמה אנשים. כולם ניסו להעסיק את עצמם, כדי לא להשתגע לגמרי. היה מרתף לאורתודוקסים, שם למדו תורה ללא הפסקה. היתה עליית גג של הפועל המזרחי. היה מרתף של השומר הצעיר, עם מדריכים לילדים והרצאות למבוגרים. לא חסרו מרצים, פרופסורים ורופאים בקרב הקהל. אני זוכר שחילקו מודעות על מפגשים של המקהלה".
פרידמן סייע בהדבקת תמונות האנשים על התעודות המודפסות. "ההיתר לא נתן ביטחון מוחלט, אבל רוב הנאצים הכירו בתעודה. היו מקרים שקרעו את התעודה לגזרים ולקחו את היהודי".
"יכול להיות ששמו לב, אבל חוקים אקס־טריטוריאליים הם לא יכלו לשנות, והם רצו להראות לעולם שהם מכבדים את החוק הבינלאומי.
"ב־31 בדצמבר חדרו אנשי 'צלב החץ' למתחם של בית הזכוכית כדי להוציא אותנו לדנובה. אני לא אשכח את זה, בגלל הכפור. היינו שעתיים בחוץ, עד שהשגרירות השוויצרית התערבה, ונאלצו להחזיר אותנו. כנראה האספסוף ששלט רצה לקבל הכרה כממשלה לגיטימית, אז הם כיבדו את השוויצרים".
אשתו של מאיר, ורה־ציפורה, הגיעה לבודפשט מווינה בגיל חמש, מייד לאחר ליל הבדולח. אביה גויס למחנה עבודה, והיא ואמה הסתתרו אצל קרובי משפחה בעיר. כשהיתה בת 11 תפסה מפלגת "צלב החץ" את השלטון.
"באחד הימים נכנס אלינו פנחס רוזנבאום, במדים של קצין נאצי. נבהלנו. לא ידענו מי זה. אחרי ששומר הבניין עזב, הוא התחיל מייד לדבר ביידיש, כדי שלא נפחד. הוא לקח אותי ואת אמי לבית הזכוכית.
"חזית הבניין היתה מרשימה ויוצאת דופן, הכל היה עשוי מזכוכית. בפנים היו משרדים, חצר ומחסנים. אנשים ישנו גם על שולחנות העבודה הענקיים ומתחתיהם. עשרים איש על השולחן, ועוד עשרה מתחת. בכל פינה היו משפחות. אנחנו גרנו בקומת הקרקע.
"בערבי שבת היו עורכים קידוש מרכזי לכולם ושרים יחד 'שלום עליכם מלאכי השלום'. בחנוכה הדלקנו נרות. לא היינו עצובים יחד, אבל כל אחד היה עצוב לעצמו. לכל אחד היתה מזוודה אחת, ששימשה גם כארון וגם כהפרדה בינו לבין מי שישן מהצד השני.
"הצעירים שפעלו בחוץ בתחפושת של נאצים דאגו למזון, וקיבלנו מזון גם מהצלב האדום. אפונה, פטריות, שימורים. התנאים הסניטריים היו קשים, ארבעה־חמישה חדרי שירותים ל־3,000 איש. אנשים עמדו בתור לשירותים במשך שעות. התרחצנו פעם בשבוע. הגברים התרחצו בחצר, בקור של מתחת לאפס. הנשים היו משתמשות בגיגית אחת עם מי קרח, ששמו באיזו פינה ופעם בשבוע נחסמה בווילון.
"כל יום אחר הצהריים היתה לנו בבניין פעולה של בני עקיבא. שרנו, דיברנו על ארץ ישראל. שמענו שכל היהודים באירופה נרצחו. כל קרובי המשפחה שלי בפולין ובווינה. שמונת האחים של אמי. לא ידענו אם נישאר, כל יום היה הפתעה. שאלנו את עצמנו שאלות. ידענו שיש לנו תפקיד - לשמור על הגחלת ולעלות לארץ, לבנות חיים יהודיים".
מאיר פרידמן הכיר את אשתו אחרי המלחמה, בסניף של בני עקיבא בהונגריה. הם עלו יחד לארץ במסגרת תנועת הנוער, ולאחר כמה שנים נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים, נכדים ונינים.
בפברואר 1945, עם שחרור בודפשט, התברר שיותר ממאה אלף יהודים שנותרו בעיר ניצלו. ימים אחדים לפני השחרור נתפס בעליו של מפעל הזכוכית, ארתור וייס, ונרצח בידי הנאצים. אשתו ובנו נותרו בחיים, ולאחר המלחמה היגרו לארה"ב.
קארל לוץ היה בין הראשונים שזכו לתואר חסיד אומות העולם של יד ושם, ב־1965. החברה הממשלתית למדליות ומטבעות הנפיקה מדליה לזכרו, ויש רחוב על שמו בחיפה.
משה קראוס עלה לישראל ועבד כמנהל מוסד לנערים וכפקיד במשרד הסעד. הוא נישא לניצולת שואה ילידת בודפשט; הם לא הביאו ילדים לעולם.
ממשלת שווייץ העניקה לקראוס תעודת הוקרה על הצלת 30 אלף יהודים הונגרים. אבל כשד"ר איילה נדיבי החלה את העבודה על הדוקטורט שלה, בנושא המשרד הארץ־ישראלי בבודפשט, היא לא מצאה בארכיון יד ושם שום מידע עליו.
"זה עצוב. הוא היה מציל ענק, שאין לו אח ורע. אין עוד מבצע הצלה בשואה שבו ניצלו כל כך הרבה יהודים בזכות יוזמה של אדם אחד. בדרך שהוא סלל השתלבו אלפים, חברי תנועות הנוער, שגם הם הצילו אחרים.
"כשהסוכנות היהודית הודיעה לקארל לוץ, בתום המלחמה, על הכנסתו לספר הזהב של קק"ל ועל טקס הוקרה לכבודו, הוא הודה להם אבל כתב שקראוס הוא זה שצריך לקבל את ההוקרה, כי בלעדיו לא היה מצליח. כשמועד הטקס התקרב, הוא שוב כתב להם על ההוקרה שמגיעה לקראוס. ואז הגיע הטקס המפואר בקונגרס הציוני, ואף אחד לא הזכיר את קראוס. רק לוץ דיבר עליו שוב ושוב".
|
במשפט קסטנר, שבו הועמד לדין מלכיאל גרינוולד, היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה, בראשות הסנגור שמואל תמיר. בערעור בבית המשפט העליון הישווה השופט משה זילברג בין השניים: "מה עלובה היתה פעולת ההצלה שלו (של קסטנר) לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השוויצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים".
"קראוס משלם עד היום את המחיר של עדותו נגד קסטנר", סבורה ד"ר נדיבי. "הוא גילה את ערוותה של הנהגת היישוב בניהול ההצלה בהונגריה. תוכנית ההצלה שלו היתה ההפך הגמור מתוכנית קסטנר: קסטנר סבר כי הדרך הבטוחה להצלת יהודים היא משא ומתן ישיר עם הנאצים. הוא נהנה מסיוע כספי רב שנשלח אליו בהכוונת מנהיגי היישוב, ורובו נפל לידי הגרמנים. זו היתה הצלה עמוסה בבעיות מוסריות קשות. קראוס, לעומתו, היה משוכנע שיש להסתייע בנציגי המדינות הניטרליות ולא לדבר עם הגרמנים, והצליח להציל רבבות ללא סנט אחד מטעם הנהגת היישוב".
ניצה וילציק (71), אחייניתו של קראוס, מספרת ש"היה צריך למשוך אותו בלשון כדי שידבר על התקופה ההיא. דוד שלי אף פעם לא דיבר על פועלו. גם מתוך ענווה, וגם מתוך תחושה שאין לו מקום: קסטנר היה הגיבור של יהדות הונגריה. יש לי מסמך שאני שומרת, שבו ממשלת שווייץ מודה לקראוס על הצלת 30 אלף יהודים. החוקרים מדברים על מספר הרבה יותר גבוה. אבל מאז שהוא העיד במשפט קסטנר, הממסד היה נגדו, התקשורת. פרצו לבית שלו ולא לקחו דבר, רק חיפשו מסמכים. פרקליטו שמואל תמיר יעץ לו שלא ללכת בקצה המדרכה, כי אולי יידרס בידי מישהו. באתר ההנצחה בבית הזכוכית בבודפשט יש דף עם שמו, אבל ביד ושם הוא לא קיים".
הסבר אחר לאלמוניות הבלתי מובנת של קראוס, למרות מפעל ההצלה העצום שניהל, סיפק שמואל תמיר בספרו האוטוביוגרפי "בן הארץ הזאת": "למרות שהסוכנות והמוסדות הציוניים היו רשאים להתברך בפעולה זו, היתה סביבה מעין דממה שאי אפשר היה להסביר אלא בכך שקראוס לא היה נאמנה של מפלגת השלטון, מפא"י, אלא איש הפועל המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור".
מנהל הספריות ביד ושם וחוקר שואת יהודי הונגריה, ד"ר רוברט רוזט, אמר השבוע בתגובה: "לא השתיקו את הסיפור, אלא החברים בעצמם לא דיברו. היתה דעה שהתנגדות היא רק לחימה, ולא הבינו למה היהודים לא לחמו בהונגריה. אבל מאמצע שנות ה־70 מדברים על הנושא לא מעט. נושא היהודים שהצילו יהודים מוכר ביד ושם, ויש לגביו פעולות חינוך והנצחה. ההצלה בהונגריה היא אחד המקרים החשובים ביותר והגדולים ביותר. אבל חייבים לזכור שההצלחה היתה מבוססת על שיתוף פעולה עם דיפלומטים לא־יהודים, וזה מצב ייחודי בשואה".
בטקס לפתיחת אירועי יום השואה, שייערך ביום ראשון בערב ביד ושם, ידליק משואה אחד מניצולי בית הזכוכית, חיים הרצל, יליד 1937. הרצל, שהיה אז ילד יתום בן 7, לאחר שהוריו נרצחו, עבר עם קרובת משפחתו לאחד הבתים שהיה תחת חסות דיפלומטית של שבדיה. לאחר המלחמה עלה לארץ, התיישב בקיבוץ סעד, נישא והביא לעולם שישה ילדים ו־19 נכדים. עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה ב"בית העדות" במושב ניר גלים תהיה בסימן שבעים שנים לשואת יהודי הונגריה.
ארכיון "בית העדות" מעוניין לאסוף את שמות כל הניצולים מבית הזכוכית ומהבתים המוגנים בבודפשט ב־1944. אפשר ליצור קשר בכתובת האי־מייל archive@beit-haedut.org.il או בדף הפייסבוק "ניצולי בית הזכוכית"